יום חמישי, 29 ביולי 2010

ללכת רחוק



"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע"
- אלברט אינשטיין -




אני מוצאת את עצמי כבר 8 ימים יושבת מול החלון ובוהה, ולא מסוגלת לעשות כלום. שלא לדבר על לחזור לשיגרה, לעסק, לחיים.


הבנתי שאני לא היחידה. כולנו כך. 56 בנות שנמצאות באופוריה אדירה ולא מצליחות לחזור.

אנחנו מוצאות נחמה בפייסבוק, שם אפשר לפגוש את כולן ושם לפחות כולן מבינות מה השנייה עוברת. מסתכלות שוב ושוב על 4000 תמונות שעלו לרשת,  ומרוב געגועים החלטנו שחייבות להפגש שוב - אז קבענו לשבוע הבא.

כך זה אחרי מסע מדהים של מלכת המדבר בלפלנד. 

זה היה טיול חיי.
כמו שאמרה אחת הבנות - לפלנד של יום אחד ארוך. השמש לא שקעה ומצאנו את עצמנו 24 שעות חוות חוויות.
כל מילה שאכתוב לא תתאר את העוצמות שחווינו.
היינו הקבוצה הגדולה ביותר שיצאה השנה, 56 בנות מפוזרות על פני 14 ג'יפים יחד עם ג'יפ הסגל וצוות המינהלה.
כשיצאנו מהארץ, אם היו מסתכלים עלינו מהצד, היו רואים קבוצת בנות מהוססות, אשר נמצאות באי ודאות לקראת מה הן הולכות לחוות. חזרנו לארץ קבוצה מגובשת ולכל אחת משפחה חדשה.

 יום הטיסות היה מתיש אבל בסופו כשראינו מרחוק, דרך האוטובוס, את הג'יפים שחיכו לנו התמלאנו באנרגיה. סגל המנהלה המיוחד דאג לכך שכל הג'יפים יהבהבו אלינו בפנסים, בדיוק כשהגענו אליהם. זה היה מרגש.
התחלנו כבר למחרת את המסע. קיבלנו תידרוך, נוהלי נסיעה בשיירה, נוהלי קשר, ציוד שטח ויצאנו. היתה לי הזכות להיות הנציגה של הצוות שלי בתדרוך היומי, בתחילתו של כל יום. ישבנו עם מפות, למדנו לעומק את המסלול שעשינו יום קודם וקיבלנו הנחיות לגבי היום החדש ואחרי שהבנו מה קורה, העברנו זאת לשאר בנות הצוות.

כבר ברגעים הראשונים שיצאנו לדרך הבנו שהנופים שם עוצרי נשימה. מין נופים כאלו שנותנים את ההרגשה עד כמה אנחנו קרובות לאלוהים. פשוט יצירת מופת. השתדלנו לנשום בכל רגע את האוויר הצלול ואת האווירה המשכרת. ובאמת היינו שיכורות. החיים שם מתנהלים בתדר אחר, והבאנו לשם אנרגיות חדשות.
לא היתה עצירה, אם זה באמצע השביל בשטח, בתחנת הדלק בזמן מילוי דלק, בזמן תיקון פנצ'ר, או סתם כי עצרנו,  שאחד מהצוותים היה פותח את כל דלתות הג'יפ, ושם מוסיקה שגרמה לנו להשתולל.  זה הכניס בנו אנרגיות מטורפות. אני בטוחה שהפינלנדים והנורבגים שהסתכלו עלינו מהצד וראו קבוצה של 60 בנות רוקדות ריקודי שורות, לטינוס וואקה ואקה באמצע תחנת דלק היו המומים. אבל יש לנו תחושה שזה מצא חן בעניהם. משהו שונה פתאום בתוך כל השקט שיש שם.
אני יכולה היום לומר שתחנות דלק נועדו לשני דברים עיקריים - לרקוד וללכת לשרותים...

האמת, שכל מה שעשינו היה שונה לגמרי ממה שדימיינו אי פעם שנעשה.

ישנו בשטח, בישלנו בשטח, שטפנו כלים בנחל, שטפנו פנים בנחל, צחצחנו שיניים בנחל, הדלקנו מדורה, בנינו אוהלים, פרקנו אוהלים, העמסנו ציוד, פרקנו ציוד, עמדנו שעות בגשם ולמדנו לייבש את הנעליים בעזרת שקיות חימום, ואלו שנשארו נכנסו לתוך שק השינה לחמם אותנו קצת, פרשנו בגדים רטובים על הג'יפ, ניסינו להתיידד עם הייתושות, לא כל כך הצלחנו, סחבנו שולחנות, סחבנו בלוני גז, סחבנו כרוב, עגבניות ופסטה, הכנו מרקים, שקשוקה וסלטים, רקדנו, השתוללנו, אכלנו,  צחקנו דרך הקשר, שיחקנו דרך הקשר, הקשבנו להדרכה של סיגלית דרך הקשר, כמעט ולא ישנו, וכמעט ולא התקלחנו (רק 3 פעמים בכל 8 הימים) והיה ענק!!!
 
אני חושבת שחזרנו למשהו מאוד תמים שהיה בתוכנו. משהו מאוד ראשוני, שהיה בנו כשהיינו ילדות, ולצערי עם השנים הוא נעלם. ההנאות הפשוטות שפתאום שכחנו שהן כל כך כיפיות - הכל חזר.
נהנינו לנסוע בתוך השלוליות והבוץ ועוד יותר נהנינו שהבוץ השפריץ ולכלך את כל האוטו. הכי נהנינו זה שאלונה שכחה לסגור את החלון, וכולה התמלאה בבוץ שהשפריץ. היינו מבסוטיות כשהיה נחל לחצות, וכל כך שמחנו שהיה פנצ'ר סוף סוף. התלהבנו מכל עז שיש לה על הצואר פעמון והכי התלהבנו מהאיילים שפתאום חצו את הכביש. היה לנו כיף לשחק אמת או חובה, יש לנו תייש, כדורעף או טאקי, והכי כיף היה לקבל משימה לשיר לסיגלית המדריכה שיר. חיכינו בקוצר רוח, כמו ילדות, שיגיע תורנו להיות הג'יפ המאסף ולו רק כדי לומר בקשר "ג'יפ 5 יצא לדרך..." או "ג'יפ 5 פנה ימינה..." איזו התרגשות!!! זה היה פשוט כיף. להנות מכל דבר קטן ומכל שטות, בדיוק כמו כשהיינו ילדים. בלי לשפוט את עצמנו בכלל, בלי ביקורת אלא רק לעשות מה שהלב אומר לעשות.

למדנו גם שאפשר להסתדר בכל מצב. אם אין ברז עם מים - יש נחל. אם יש אור 24 שעות, שחודר דרך האוהל ומפריע לישון - שמים שרוול של סווצ'ר על העיניים, אם יש המון ייתושים, מתמרחים ומשפריצים על כל חלק בגוף, תמיד תמיד יש עוד מקום בתא המטען, ולא משנה כמה עמוס הוא יהיה,  מבול של גשם לא אמור לשנות תוכניות - אז נרטבים עד לתחתונים, אבל מכינים עדיין ארוחות בגשם, אוכלים בגשם, שותים בגשם, מטפסים לראש ההר בגשם, יורדים באומגה בגשם ולא מפסיקים לצלם בגשם. אחרי 6 שעות בגשם, כל כך מעריכים את הג'יפ היבש...

במהלך היום היו לנו תפקידים. כל פעם בתורו צוות אחר. צוות קפה שפינק אותנו במאפים מן הבית, קפה, ותה, צוות תורן שהעיר אותנו בבוקר, הכין ארוחות במהלך היום, והכין הפעלה ייחודית, כל אחת יותר איכותית ומרגשת מהשנייה שהגיעה עמוק מתוך הלב.

אין מילים שיתארו את הסגל המופלא שלנו ואין לנו ספק שיש להן מקום מרכזי בהצלחה הגדולה של כל המסע - סיגלית המדריכה שבשלווה הפנימית שלה סחפה אותנו, בהדרכה המדהימה שלה, הסיפורים, הידע, החיוכים. אין כמוה. לא היתה אחת שלא התחברה והתאהבה בה. היה לה חלק חשוב בתהליך ההעצמה האישי של כל אחת ואחת. דינה היקרה, מלוות המסע, שהשתתפה איתנו תמיד בכל פעילות, בכל ריקוד ובכל מתיחות בוקר, ודאגה תמיד שיהיה לנו טוב, שהכל יתפקד ויזרום, שנהנה ושנהיה מאושרות. אפי הרופאה ששמרה עלינו בחרוף נפש והיתה כל רגע עבורנו, שלא לדבר על כישורי נהיגת השטח המדהימים שלה - היא זו שחילצה אותנו כאשר התחפרנו בבוץ. היה כל כך מרגש לראות עד כמה חשוב לה האושר הפנימי של כל אחת ואחת. הרגשנו ששלושתן היו פשוט חלק מאיתנו. צוות המנהלה - ענת שדאגה שנאכל כמו שצריך, קנתה בנאמנות את המצרכים לארוחות ותמיד היתה מוכנה להשיג עבורנו כל דבר שהיינו מבקשות, רק על מנת שהארוחה תהיה לשביעות רצוננו.  אריק וצור שדאגו לנו ולג'יפים בנאמנה והחדירו אווירת רוגע.
האירגון היה מופתי, הנופים היו עוצרי נשימה וכל רגע היה חוויה שקשה לתאר במילים.

אני רוצה לומר תודה על ההזדמנות יוצאת הדופן להיות חלק מדבר על כך עוצמתי. להיות שותפה לחוויות כאלו. תודה לאלוהים על שזימן לי את המסע הזה כך באמצע חיי ותודה למשפחתי שפירגנה ונתרמה כולה על מנת שאוכל להגשים חלום.

תודה.

יום ראשון, 11 ביולי 2010

מסע חיי


ביום שלישי בלילה אני יוצאת לדרך - מסע ללפלנד במסגרת מלכת המדבר. נגיע לקו רוחב 70 ונעבור בפינדלנד, שבדיה ונורבגיה. 2000 ק"מ של נופים וטבע.
בין כל ההתארגנויות למסע וההתרגשות העצומה, המפגש עם הצוות שלי בג'יפ, אריזת הציוד, פתאום הבנתי שכאשר אנחנו נמצאים במצב נתון, אין לנו ברירה אלא להסתגל ולהגיב בהתאם.
בימים האחרונים יצאתי לגמרי מאיזור הנוחות שלי, בידיעה שזו רק תחילת הדרך. אין לי ספק שמיום רביעי והלאה, אהיה במקום רחוק הרבה יותר מבחינת נוחות. לא יהיה לי נוח. זה בטוח. בלי מקלחות לפעמים (כך הבטיחו), בלי שרותים נוחים..., בלי איפור, בלי לסדר את השיער, בלי אוכל של אמא, כנראה גם בלי הרבה אוכל בריא (מלבד סלמון טרי...), בלי מיטה נוחה, בלי טלפון ומחשב, שינה באוהלים בטמפרטורה של 1- מעלות, אור יום במשך 24 שעות, רק עם תיק ענק שיש בו בדיוק, אבל בדיוק, את מה שצריך. לא יותר. אנחנו מוגבלות במשקל, כי אם לא, סביר להניח שהיינו מביאות את כל הבית. הג'יפ (והמטוס) לא סוחבים יותר מדי וזה מעולה שזה כך...

אבל, זה הכל זניח. התמורה היא כל כך גדולה שאני אפילו לא רואה את חוסר הנוחות. אפשר להסתכל על חוסר הנוחות כמחסום ולוותר על הכל מראש, אפשר לצאת למסע אבל לתת לחוסר הנוחות להכביד ולהעיק שם ברקע, ואפשר לא לראות אותו. לקחת את הנתונים שיש ולהבין איך, עם מה שיש, אפשר להסתדר, ואיך אפשר להפיק את המקסימום עם המינימיום שיש לנו.  אז לא נתקלח, ולא נעשה פן לשיער...נשים כובע ... ותהיה חוויה לישון באוהל, וכדי לא לקפוא מקור יש שק שינה מיוחד לטמפרטורות של 5- מעלות, בנוסף, יש שקיות חימום שזורקים לתוך שק השינה כדי להתחמם. ואם נצטרך להיכנס לשלוליות לחלץ את הג'יפ, יש נעליים מיוחדות...ואם נהיה רעבות אז ברור שאני לוקחת תמרים, תאנים, שקדים, אגוזים, ג'ינג'ר, מקלות קינמון ועוד ואפשר לנשנש תמיד, ופשוט אפשר למצוא פתרון לכל מצב.
החוויה, הנופים, החברה, הבנות, ההווי, המסלול, הנהיגה, השטח, היציאה מהשגרה, המנוחה מהעומס - הכל מתגמד ליד הקושי שיש לכאורה.

המסע הזה מבחינתי הוא משהו שונה לגמרי מכל מה שעשיתי עד היום. זו היתה בחירה שלי לצאת מאזור הנוחות ולהיכנס למקום שאף פעם לא הייתי בו. זו נראת לי חוויה ואתגר שבוודאות יביאו אותי למקומות אחרים.
אני יודעת עד כמה קשה לאנשים לצאת מאזור הנוחות ואני רואה זאת יום יום במסגרת העבודה שלי עם אנשים במעבר לאורח חיים בריא. הקושי הוא כל כך גדול שפעמים רבות מוותרים מראש.
העניין הוא שהתמורה היא עצומה. פתאום לחיות בלי כאבים, לחיות בלי תרופות, פתאום להיות מלאי אנרגיה, פתאום כיף לקום בבוקר, פתאום הג'ינס שהיה קטן עולה עלינו. התמורה היא כל כך גדולה שכל המאמץ שווה ותמיד אפשר למצוא דרך. לא טעים לאכול אורז מלא, זה מה שאני שומעת הרבה. פשוט לא נח להתחיל לאכול דברים שלא הורגלנו אליהם. אז מה אם האורז המלא לא טעים - אל תוותרו - מצאו סוג אורז אחר ומצאו מתכון טעים כי התמורה אח"כ היא עצומה.  וזו רק דוגמה אחת.

מתוך התובנות שהיו לי בעקבות המסע, ההמלצה שלי היא שתכניסו את עצמכם למקום של חוסר ברירה. התחייבו בפני אחרים (חברים, משפחה או כל דמות אחרת שאתם יכולים לסמוך עליה)  על השינוי שאתם רוצים לעשות ובקשו מהם להעמיד לכם מסגרת ולא לוותר. אין לי ספק, שכאשר תהיו במקום של חוסר ברירה תמצאו את הדרך הנכונה. וכמובן זכרו את התמורה בסוף.

אחד מהמורים היקרים שלי בתחום העסקי, אמיר הרדוף, מנכ"ל הרדוף ליווי עסקי, לימד אותי תמיד להגיע לכנס או לארוע עם שאלה, דילמה, שאני רוצה לקבל עליה תשובה. הוא תמיד אמר שאם אשאל את השאלות הנכונות, אקבל את התשובות הנכונות, ואם תהיה לי שאלה ספציפית, אין ספק שאקבל עליה תשובה.
בשבוע שעבר, במפגש עם כל הקבוצה לקראת המסע, אחת ההנחיות שקיבלנו היתה לכתוב יומן ולהעלות שאלה שהיינו רוצות לקבל עליה תשובה במהלך המסע.
וזה מה שעשיתי.
והתחילו לעלות המון שאלות, וניסיתי להתמקד ולהבין על מה בדיוק אני רוצה לקבל תשובה,  ובסוף אני יוצאת עם שתי שאלות  - אחת עסקית ואחת אישית, שעליהן אני רוצה לקבל תשובות. השקט שאהיה בו, ושינוי האווירה בוודאות יביאו אלי את התשובות.
מה שאני יכולה לומר לכם הוא שאין לי ספק שאחרי שאחזור, העסק עומד לעבור מפנה, ודברים מרגשים ומדהימים הולכים לקרות. אני כבר מתרגשת ומחכה לספר לכם.

אין לי מושג אם אוכל לכתוב לכם במהלך המסע (הרי אין לי מחשב), אז אם לא אספר לכם על החוויות בהמשך.
אבל כמו תמיד, אשמח לשמוע מכם, כאן למטה בתגובות.

שבוע נפלא
איילת