אמא, איזה אסון טבע את הכי מעדיפה?

 אתמול ישבתי עם בתי על שפת הים, ראינו את המטוסים בשמיים ודיברנו על השריפה ואז היא שאלה אותי "אמא, איזה אסון טבע את הכי מעדיפה...?"

שאלה פילוסופית כזו שגרמה לי לחשוב – הר געש? רעידת אדמה? שריפה? צונאמי? מפולת שלגים? הוריקן? טורנדו?

כאילו אפשר לבחור מה הכי עדיף?

ואמרתי לה שאני לא יודעת. שאני מרגישה קטנה כל כך לצד אימתני הטבע הענקיים האלו – אש, שריפה. הטבע הזה, הוא כל כך גדול מאיתנו. מלא עוצמה ואנחנו חלק ממנו.

ואנחנו בני האדם כל הזמן מנסים למצוא הסברים ולפרש את התהליכים האלו שקורים כאן בטבע. מי כמוני יודעת.

אני, שמגיעה מתחום המדעים המדוייקים – שנקראים אפילו מדעי הטבע, תמיד רציתי לקבל הסבר. מדעי הטבע – אנשים שמנסים להסביר את הטבע. ואני, מדענית בלב ובנפש, פשוט לא הסכמתי לקבל שום דבר שלא יכולתי להסביר אותו. לא הסכמתי לקבל שום דבר שאין לו הסבר מדעי. ואז התחילו לקרות דברים שלא יכולתי להסביר. התחלתי להבין שאני לא יכולה להסביר כל דבר ואפילו המדע לא יכול להסביר כל דבר, ובכלל האנשות לא יכולה להסביר כל דבר כי עם כל הכבוד לאנושות, יש כאן מסביבנו משהו הרבה יותר גדול מאיתנו. התחלתי להבין את זה לפני שנים כשאבי נפטר והמשכתי להבין את זה אח"כ כשבן דודי נהרג בלבנון והיום אני מבינה את זה אחרי 4 ימים של להבות בצפון בהם משפחות איבדו את היקר להן מכל.

היום ברור לי שכל דבר שמתרחש, לפעמים עם כל הכאב, אמור להתרחש. ויותר מזה, הוא מתרחש בדיוק בזמן בו הוא אמור להתרחש.

אני לא יכולה היום להסביר אסון בסדר גודל כזה.  אסון שבו אנשים איבדו כל כך הרבה, את הבית שלהם, את מקור הפרנסה שלהם ואת היקרים להם – איך אפשר להסביר דבר כזה, ומי אני שאתן הסבר בכלל??

אבל אני קוראת את מה שלאנס ארמסטרונג כתב בספרו "חזרה לחיים -  "הבית שלי נשרף , אבל עכשיו אני יכול לראות את השמיים" ומנסה שוב להבין איך אפשר לראות את השמים אחרי אסון כזה.

אז זהו, שאפשר. לא היום וגם לא מחר, אלא בעוד זמן, בפרספקטיבה לאחור. כשנוכל להסתכל לאחור אין לי ספק שנוכל לראות את השמיים. ההיסטוריה מלאה בטראומות שהפכו למתנה.

אז כן, מותר לבכות ולכעוס ולכאוב. אבל אני לא חושבת שצריך להתמקד בהאשמה, ולהתמקד במחדלים, אלא באמת להתמקד במה יכול לחזק את הנפגעים ברגעים האלו, מה יכול לחזק את המדינה שלנו ואת כל אחד מאיתנו. להתמקד בשמיים הכחולים ולהבין איך אסון כזה ייקח אותנו לשלב גבוהה יותר ומתקדם יותר בחיים. זו בדיוק המטרה של כל אסון ולא משנה מה הוא יהיה – קטן ואישי או בסדר גודל ענק כזה.

איילת