"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע"
- אלברט אינשטיין -
אני מוצאת את עצמי כבר 8 ימים יושבת מול החלון ובוהה, ולא מסוגלת לעשות כלום. שלא לדבר על לחזור לשיגרה, לעסק, לחיים.
הבנתי שאני לא היחידה. כולנו כך. 56 בנות שנמצאות באופוריה אדירה ולא מצליחות לחזור.
אנחנו מוצאות נחמה בפייסבוק, שם אפשר לפגוש את כולן ושם לפחות כולן מבינות מה השנייה עוברת. מסתכלות שוב ושוב על 4000 תמונות שעלו לרשת, ומרוב געגועים החלטנו שחייבות להפגש שוב - אז קבענו לשבוע הבא.
כך זה אחרי מסע מדהים של מלכת המדבר בלפלנד.
זה היה טיול חיי.
כמו שאמרה אחת הבנות - לפלנד של יום אחד ארוך. השמש לא שקעה ומצאנו את עצמנו 24 שעות חוות חוויות.
כל מילה שאכתוב לא תתאר את העוצמות שחווינו.
היינו הקבוצה הגדולה ביותר שיצאה השנה, 56 בנות מפוזרות על פני 14 ג'יפים יחד עם ג'יפ הסגל וצוות המינהלה.
כשיצאנו מהארץ, אם היו מסתכלים עלינו מהצד, היו רואים קבוצת בנות מהוססות, אשר נמצאות באי ודאות לקראת מה הן הולכות לחוות. חזרנו לארץ קבוצה מגובשת ולכל אחת משפחה חדשה.
יום הטיסות היה מתיש אבל בסופו כשראינו מרחוק, דרך האוטובוס, את הג'יפים שחיכו לנו התמלאנו באנרגיה. סגל המנהלה המיוחד דאג לכך שכל הג'יפים יהבהבו אלינו בפנסים, בדיוק כשהגענו אליהם. זה היה מרגש.
התחלנו כבר למחרת את המסע. קיבלנו תידרוך, נוהלי נסיעה בשיירה, נוהלי קשר, ציוד שטח ויצאנו. היתה לי הזכות להיות הנציגה של הצוות שלי בתדרוך היומי, בתחילתו של כל יום. ישבנו עם מפות, למדנו לעומק את המסלול שעשינו יום קודם וקיבלנו הנחיות לגבי היום החדש ואחרי שהבנו מה קורה, העברנו זאת לשאר בנות הצוות.
כבר ברגעים הראשונים שיצאנו לדרך הבנו שהנופים שם עוצרי נשימה. מין נופים כאלו שנותנים את ההרגשה עד כמה אנחנו קרובות לאלוהים. פשוט יצירת מופת. השתדלנו לנשום בכל רגע את האוויר הצלול ואת האווירה המשכרת. ובאמת היינו שיכורות. החיים שם מתנהלים בתדר אחר, והבאנו לשם אנרגיות חדשות.
לא היתה עצירה, אם זה באמצע השביל בשטח, בתחנת הדלק בזמן מילוי דלק, בזמן תיקון פנצ'ר, או סתם כי עצרנו, שאחד מהצוותים היה פותח את כל דלתות הג'יפ, ושם מוסיקה שגרמה לנו להשתולל. זה הכניס בנו אנרגיות מטורפות. אני בטוחה שהפינלנדים והנורבגים שהסתכלו עלינו מהצד וראו קבוצה של 60 בנות רוקדות ריקודי שורות, לטינוס וואקה ואקה באמצע תחנת דלק היו המומים. אבל יש לנו תחושה שזה מצא חן בעניהם. משהו שונה פתאום בתוך כל השקט שיש שם.
אני יכולה היום לומר שתחנות דלק נועדו לשני דברים עיקריים - לרקוד וללכת לשרותים...
האמת, שכל מה שעשינו היה שונה לגמרי ממה שדימיינו אי פעם שנעשה.
ישנו בשטח, בישלנו בשטח, שטפנו כלים בנחל, שטפנו פנים בנחל, צחצחנו שיניים בנחל, הדלקנו מדורה, בנינו אוהלים, פרקנו אוהלים, העמסנו ציוד, פרקנו ציוד, עמדנו שעות בגשם ולמדנו לייבש את הנעליים בעזרת שקיות חימום, ואלו שנשארו נכנסו לתוך שק השינה לחמם אותנו קצת, פרשנו בגדים רטובים על הג'יפ, ניסינו להתיידד עם הייתושות, לא כל כך הצלחנו, סחבנו שולחנות, סחבנו בלוני גז, סחבנו כרוב, עגבניות ופסטה, הכנו מרקים, שקשוקה וסלטים, רקדנו, השתוללנו, אכלנו, צחקנו דרך הקשר, שיחקנו דרך הקשר, הקשבנו להדרכה של סיגלית דרך הקשר, כמעט ולא ישנו, וכמעט ולא התקלחנו (רק 3 פעמים בכל 8 הימים) והיה ענק!!!
אני חושבת שחזרנו למשהו מאוד תמים שהיה בתוכנו. משהו מאוד ראשוני, שהיה בנו כשהיינו ילדות, ולצערי עם השנים הוא נעלם. ההנאות הפשוטות שפתאום שכחנו שהן כל כך כיפיות - הכל חזר.
נהנינו לנסוע בתוך השלוליות והבוץ ועוד יותר נהנינו שהבוץ השפריץ ולכלך את כל האוטו. הכי נהנינו זה שאלונה שכחה לסגור את החלון, וכולה התמלאה בבוץ שהשפריץ. היינו מבסוטיות כשהיה נחל לחצות, וכל כך שמחנו שהיה פנצ'ר סוף סוף. התלהבנו מכל עז שיש לה על הצואר פעמון והכי התלהבנו מהאיילים שפתאום חצו את הכביש. היה לנו כיף לשחק אמת או חובה, יש לנו תייש, כדורעף או טאקי, והכי כיף היה לקבל משימה לשיר לסיגלית המדריכה שיר. חיכינו בקוצר רוח, כמו ילדות, שיגיע תורנו להיות הג'יפ המאסף ולו רק כדי לומר בקשר "ג'יפ 5 יצא לדרך..." או "ג'יפ 5 פנה ימינה..." איזו התרגשות!!! זה היה פשוט כיף. להנות מכל דבר קטן ומכל שטות, בדיוק כמו כשהיינו ילדים. בלי לשפוט את עצמנו בכלל, בלי ביקורת אלא רק לעשות מה שהלב אומר לעשות.
למדנו גם שאפשר להסתדר בכל מצב. אם אין ברז עם מים - יש נחל. אם יש אור 24 שעות, שחודר דרך האוהל ומפריע לישון - שמים שרוול של סווצ'ר על העיניים, אם יש המון ייתושים, מתמרחים ומשפריצים על כל חלק בגוף, תמיד תמיד יש עוד מקום בתא המטען, ולא משנה כמה עמוס הוא יהיה, מבול של גשם לא אמור לשנות תוכניות - אז נרטבים עד לתחתונים, אבל מכינים עדיין ארוחות בגשם, אוכלים בגשם, שותים בגשם, מטפסים לראש ההר בגשם, יורדים באומגה בגשם ולא מפסיקים לצלם בגשם. אחרי 6 שעות בגשם, כל כך מעריכים את הג'יפ היבש...
במהלך היום היו לנו תפקידים. כל פעם בתורו צוות אחר. צוות קפה שפינק אותנו במאפים מן הבית, קפה, ותה, צוות תורן שהעיר אותנו בבוקר, הכין ארוחות במהלך היום, והכין הפעלה ייחודית, כל אחת יותר איכותית ומרגשת מהשנייה שהגיעה עמוק מתוך הלב.
אין מילים שיתארו את הסגל המופלא שלנו ואין לנו ספק שיש להן מקום מרכזי בהצלחה הגדולה של כל המסע - סיגלית המדריכה שבשלווה הפנימית שלה סחפה אותנו, בהדרכה המדהימה שלה, הסיפורים, הידע, החיוכים. אין כמוה. לא היתה אחת שלא התחברה והתאהבה בה. היה לה חלק חשוב בתהליך ההעצמה האישי של כל אחת ואחת. דינה היקרה, מלוות המסע, שהשתתפה איתנו תמיד בכל פעילות, בכל ריקוד ובכל מתיחות בוקר, ודאגה תמיד שיהיה לנו טוב, שהכל יתפקד ויזרום, שנהנה ושנהיה מאושרות. אפי הרופאה ששמרה עלינו בחרוף נפש והיתה כל רגע עבורנו, שלא לדבר על כישורי נהיגת השטח המדהימים שלה - היא זו שחילצה אותנו כאשר התחפרנו בבוץ. היה כל כך מרגש לראות עד כמה חשוב לה האושר הפנימי של כל אחת ואחת. הרגשנו ששלושתן היו פשוט חלק מאיתנו. צוות המנהלה - ענת שדאגה שנאכל כמו שצריך, קנתה בנאמנות את המצרכים לארוחות ותמיד היתה מוכנה להשיג עבורנו כל דבר שהיינו מבקשות, רק על מנת שהארוחה תהיה לשביעות רצוננו. אריק וצור שדאגו לנו ולג'יפים בנאמנה והחדירו אווירת רוגע.
האירגון היה מופתי, הנופים היו עוצרי נשימה וכל רגע היה חוויה שקשה לתאר במילים.
אני רוצה לומר תודה על ההזדמנות יוצאת הדופן להיות חלק מדבר על כך עוצמתי. להיות שותפה לחוויות כאלו. תודה לאלוהים על שזימן לי את המסע הזה כך באמצע חיי ותודה למשפחתי שפירגנה ונתרמה כולה על מנת שאוכל להגשים חלום.
תודה.
